בית המשפט ומאבקו בבניה הבלתי חוקית
מאת עו״ד רחלה אלוביק
הביקורת השיפוטית ומרחב שקול הדעת של בימ"ש
חוק התכנון והבניה הינו בעל זיקה לשלושה תחומי משפט שונים: המנהלי, הפלילי והאזרחי. כתבי אישום מוגשים מטעם המדינה באמצעות הוועדות המקומיות לבימ"ש לעניינים מקומיים. בעניינים מנהליים כגון תביעת אזרח נגד מוסד תכנוני על נזק שנגרם כתוצאה מהתרשלות המוסד כמו היתר בניה שלא כדין מוגש לבימ"ש לעניינים מנהליים ערעור בזכות לבימ"ש העליון[1]. המחוקק העניק בסעיף 238 ובסעיף 238א(יא) לחוק לרשות מקומית ,לעובדיה ושליחיה סמכות להוציא צו הריסה מנהלי במקרים של בנייה בלתי חוקית ללא צורך בקיומם של הליכים משפטיים המתנהלים בבימ"ש. [2] שקול הדעת הנתון לוועדה כמעט מוחלט, בסעיף 238א(ח) לחוק[3] צמצם המחוקק עד מאד את הביקורת השיפוטית על החלטות הוועדה במאבקה נגד עברייני הבניה. לעיתים רחוקות קובע המחוקק כי בימ"ש לא יתערב בהחלטת הרשות בצורה כה חד משמעית וכה ברורה. בדר"כ קיימת חזקה בדבר תקינות מעשה מנהלי והנחת היסוד שהרשות פעלה כדין ובמתחם הסבירות, המבקש לערער על החזקה עליו הנטל להראות ספק ועליו לבא בשערי בימ"ש בתום לב ובנקיון כפיים[4] ,כל שנשאר, לכאורה, לביהמ"ש הוא לבחון את שקו"ד של המוסד התכנוני מנקודת ראות של חוקי יסוד ובעיקר הבודק את סבירות ומידתיות ההחלטה . בפועל, בהליך השיפוטי עולות תדיר סוגיות תכנון מהותיות ובימ"ש אינו מפנים את ההבחנה בין שאלה של שקו"ד תכנוני לבין שאלה של שקו"ד משפטי, בין היתר כיוון, שהבחנה זו לעיתים אינה חדה ופשוטה[5] והופך החלטה של הרשות.
במשטר דמוקרטי, המבוסס על הפרדת רשויות, הסמכות לפרש דברי חקיקה הוא בסמכות ביהמ"ש. לכן גם ההכרעה בשאלת סמכותה של הרשות המנהלית היא בידי ביהמ"ש,[6] כדברי חשין[7]: "תופעת הבנייה הבלתי חוקית הפכה מכת-מדינה - ברבות הימים והשנים צירפה עצמה מכה זו - בצד מכת גניבות רכב - לעשר המכות. ואולם הקניית סמכות רחבה לבית-המשפט אין בה - כטענת המדינה - להוסיף למכה, והרי חזקה על בתי-המשפט כי ידעו להפעיל שיקול דעתם כראוי. בית-המשפט אמור ליתן ארכה לעבריין-בנייה "אם ראה טעם לעשות כן", וטעם פירושו "טעם טוב".
הכלל הוא שביהמ"ש, יכבד את לשונו של סעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבניה ולא יתערב בפגמים שאינם מנויים בסעיף. כלל זה כפוף לחריג אחד: שצו ההריסה נפגם בפגם חמור כל כך העושה את הצו בטל מעיקרו[8].
עילות הביקורת השיפוטית של בימ"ש על צו הריסה מינהלי שנקבעו במפורש בחוק הן שתיים, אלו והמורות כי לא יבטל ולא יתלה ביהמ"ש צו הריסה מינהלי אלא אם : 1. הוכח לו שהבניה שבגללה ניתן הצו בוועדה כדין. 2. שביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת. כאשר הורשע אדם על עבירה ובתחילת ההליכים טרם הסתיימה הבניה או שנסתיימה תוך ששה חודשים שלפני תחילת ההליכים, למעט במקרים יוצאי דופן אך לביהמ"ש מסור שיקול דעת הולך וגדל ככל שחולף המועד מאז ביצוע העבירה. בפסיקה[9] נקבע כי קיימות, למעשה, שלוש עילות לביקורת שיפוטית הוא פסק כי פירוט העילות כפי שנקבעו בסעיף 238א(ח) לחוק אינו שולל את הסמכות לפיהן רשאי בית-המשפט לבטל, על-פי שיקול דעתו, את צו ההריסה המינהלי או להתלות את תוקפו: לפי שתי העילות הקבועות בחוק וכן לפי העילה השלישית פגם חמור מאד בצו ההריסה המינהלי העושה אותו בטל מעיקרו, קרי: הוא נעדר תוקף מלכתחילה. לא נקבעה בהלכה הפסוקה, במפורש ובאופן ממצה, זהותם האובייקטיבית של הפגמים וכן הנסיבות הקונקרטיות בהן נהפך הפגם לחמור מאד, ועושה את הצו בטל מעיקרו, כל מקרה ידון לגופו ועל רקע נסיבותיו. כך למשל בוטלו, במספר מקרים, צווי הריסה מינהליים, מחמת שניתנו בחוסר סמכות[10] בשל אי קיום תנאי שנקבע בחוק להוצאתו. קבע ביהמ"ש כי ההליך של הריסה חורג מעקרונות המשפט רגילים ועל כן, בהיותו יוצא דופן, דרוש שכנוע והסבר מדוע יחרוג בית-המשפט מההסדר הנורמטיבי הרגיל ויעשה שימוש בשיקול דעתו. לא די בקיומה של הבנייה הבלתי חוקית בלבד כטעם למתן הצו, הנטל למתן הצו רובץ אפוא על מבקשו.
לאחרונה סיכם ביהמ"ש העליון [11] את ההבחנה בין רבדיה השונים של הביקורת השיפוטית על החלטותיהם של מוסדות התכנון, באלו המילים: "באשר להפעלת ביקורת שיפוטית על החלטות גופי התכנון הסטאטוטוריים הלכה ידועה היא כי ההתערבות תהיה מצומצמת. ביהמ"ש אינו יושב כערכאת ערעור על שיקוליה התכנוניים של רשות התכנון הפועלת על-פי דין... לפיכך התערבותו של ביהמ"ש בשיקול דעתן של רשויות התכנון תיעשה בקיומן של עילות מובהקות כגון חריגה מסמכות, חוסר תום לב או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות". דברים אלו מכוונים לטענות הנוגעות לבקורת שיפוטית על תוכנן של החלטות מוסדות התכנון. כן נטען כי ביהמ"ש אינו מומחה מקצועי לבחינתם של שיקולים תכנוניים צרופים, ולפיכך אין מקום כי הוא יתערב בהחלטות תכנוניות מובהקות, אלא במקרים חריגים אך יש להתייחס באופן שונה לבחינת ההליך שהוביל לקבלת ההחלטה התכנונית. בבחינת ההליך עצמו יש מקום להתערבות רחבה יותר של ביהמ"ש, אשר אינו נדרש בבחינה זו לשקול שיקולים מקצועיים גרידא או לשים שיקול דעתו במקומה של הרשות המנהלית. מאחר שאין ביהמ"ש נוהג להתערב בעצם ההחלטה התכנונית, קבע ביהמ"ש, יש מקום לבחינה קפדנית יותר באשר לתקינות ההליך הקודם להחלטה. ביהמ"ש , כמו כן, מותח בקורת שיפוטית על שיקול הדעת המסור למוסדות התכנון כגופים מקצועיים לקבוע את הוראות התכנית בהליך התכנוני הקבוע בחוק, אשר לגביו התערבותם של בתי המשפט מצומצמת. אלא שבפועל, נכנס ביהמ"ש לעובי הקורה ולפרטי התכנון ומתערב הן בהליך התכנוני והן בתוכן ולמעשה סוטה מההלכה שקבע . כך מנמק השופט סובל [12] את התערבותו בשיקולי התכנון של הוועדה המחוזית: "ההתמקצעות של הוועדה המחוזית באה לידי ביטוי,בהיבטים הנוגעים למטרותיה של תכנית מיתאר מקומית, לגבי כל אלה נדרשת קביעת מדיניות אשר נעה על ציר האיזון בין צורכי הפרט והכלל בפיתוח המרחבי לצורך מגורים, לבין הצורך בשימור ערכי טבע לרווחתו של האדם והגנה על איכות חייו. במדיניות זאת נרתע ביהמ"ש מלהתערב, כל עוד לא קמה לכך עילה מובהקת, באשר ביהמ"ש אינו רואה עצמו כמתכנן-על וכמתווה מדיניות תכנון לבניית הארץ ואינו רואה עצמו כשיר להכריע בקונצפציות ובדוקטרינות של תכנון". אך עם זאת, מוסיף ביהמ"ש כי לא כן בשאלות תכנוניות שאינן נקשרות אל "מדיניות התכנון" או אל אחד מההיבטים שאותה מדיניות נועדה להגשים, בכך נתן לעצמו ביהמ"ש מרווח שיקול דעת ופתח להתערבות בכל החלטה תכנונית שאינה נקשרת,לדעתו, ל"מדיניות תכנונית". סמכויות ושקו"ד של המנהל הם ענין של מידה ודרגה, במקרה של סמכויות "רשות" יינתן חופש תמרון רחב ולאחריו תחום מצומצם המוקצה לביקורת שיפוטית. לעומת זאת במקרה של סמכויות "חובה" יינתן חופש פעולה מוגבל ואחריו פתח לפיקוח שיפוטי הדוק יותר[13]. הענקת היתרי הבניה בדיעבד הינה סמכות רשות המוענקת לרשות המקומית, דהיינו, מרווח שקול הדעת הינו רחב, אך למרות זאת, לא חסך ביהמ"ש העליון את שיבטו מהתנהלות הרשויות המקומיות וביקר בחריפות את התופעה ,באומרו[14] כי התופעה הינה תופעה נפוצה ויש לפעול להכחדתה וכי יש במעשים כאלה פגיעה חמורה בשלטון החוק והסדר הציבורי. גם כב' השופט חשין בענין בצר[15] דן במתן היתר בנייה רטרואקטיבי והשפעתו על ענישת עבריין בנייה וקבע כי אין ספק כי המחוקק לא כיוון ליתן בידי רשויות התכנון המנפיקות היתרי בנייה, סמכות לחון עברייני בנייה אשר אינם מקיימים צווי הריסה. "סמכות חנינה ניתנה אך לנשיא המדינה - לו ולא לאחר זולתו; גם לא לוועדה המעניקה רשיונות בנייה." אמנם, מציין חשין, לעובדה כי ניתן היתר בנייה יכול שיהא משקל לעניין הסנקציה שתלווה את אי-קיום צו ההריסה, אך אין בה כדי למחות את הפליליות שבמעשה. חרף ביקורת נוקבת זו של ביהמ"ש העליון, שבצידה המלצה לעֲנישה מחמירה, לא שלל ביהמ"ש בערכאות הנמוכות את האפשרות של מתן היתר בניה בדיעבד לבנייה שנבנתה ללא היתר ואפילו עודד אותה.
היתר בניה בדיעבד כמבטל צו הריסה מנהלי ומעכב הליך פלילי
לאחרונה מתרבים המקרים בהם מבקשים נאשמים לדחות דיונים בהליכים פליליים בגין בניה או שימוש שלא כדין בנימוק שהוגשה בקשה לאישור תכנית להכשרת עבירות הבניה נושא כתב האישום. בימ"ש נעתר בדרך כלל לבקשות כאלה וכתוצאה מכך חל עיכוב ממושך בהשלמת הדיונים בתיק הפלילי.
הסמכות להוציאצווי הריסהמנהליים לאהוענקה לרשות על ידי המחוקק, אלא בשנת תשמ"א-1980[16] בהתאם להוראות המפורטות בסעיף 238א לחוק. אותה עת נתברר כיבנייהבלתי חוקיתפשתה כנגע ברחבי הארץ וכדי שניתן יהיה להילחם בנגעזה ביעילות, העניק המחוקק את הסמכות הקיצונית של הריסת בניין - סמכותשחוק התכנון והבנייה בנוסח המקורילא העניק אלאלביהמ"ש - ליושב ראשהוועדה לתכנון ולבנייה. המחוקק נזהר והגביל את הסמכות בתנאים, קבע לה סייגים והכפיף אותהלביקורת שיפוטית, כדי שלא תופעל בטעות או בשרירות. עםזאת, ניכר מתוך הוראות החוק כי תכלית ברורה הייתה לנגד עיני המחוקק: שבמקריםהמתאימים, שבהם נתקיימו התנאים והסייגים שנקבעו בחוק, ניתן יהיהלהפעיל סמכותזאת במהירות וביעילות. סעיף 238א, המקנה את הסמכות להוציאצוהריסהמינהלי, קובע מסגרת זמן נוקשה, שכן כוונת הסעיף היא לאפשר הריסהמינהלית שלבניינים שעודם בבנייה או בניינים שנבנו או אוכלסו זה מקרוב. לוחהזמנים משתרע, במקרה שהבנייה נסתיימה, על תקופה של תשעים ימים לכל היותר: ששים ימיםמיום שנסתיימה הבנייה, ועוד שלושים ימים מיום הגשתהתצהירליושב ראש הוועדה.הנפגע רשאי לפנות לביהמ"ש לעניינים מקומיים לעיכוב או ביטול הצו ועומדת לו זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי. בעניין כהן [17] קבע ביהמ"שלעניינים מקומיים כי הסמכות להוציאצו הריסהמינהלי היא סמכות קיצונית שפגיעתה בקנין קשה מאד. החוק מטיל מגבלות על סמכות זאת בשל "הצורך הציבורי להיאבק ביעילות נגד בנייה בלתי-חוקית לבין הצורך הפרטי להגן על זכות הקניין", ולכן גם ראוי לתת פירוש מצמצם לסמכות זאת.
לבימ"ש ישנה סמכות להאריך את המועד שנקבע לביצוע צו ההריסה, זאת מכוח הוראות סעיף 207 לחוק באותם מקרים בהם יש סיכוי שהמבנה שנבנה ללא היתר יזכה בהכשר תוך זמן קצר וכאשר סבור בימ"ש כי מן הראוי ליתן אורכה לביצועו של צו ההריסה. על פרשנותו של סעיף 207 לחוק אומר כב' השופט חשין[18] כי "נכון וראוי לפרש את החוק על דרך הענקת שיקול-דעת רחב ועמוק לבית-משפט, ולו כדי למנוע בנסיבות אלו ואחרות תוצאות קשות ובלתי צודקות. אם, למשל, יש סיכוי כי המבנה יזכה בהכשר תוך זמן קצר, מה צדק ומה טעם יש בפירוש המצמצם את סמכותו של בית-המשפט? ".
עוד טרם כניסתו של החוק לתוקף, נהגו בתי-המשפט להאריך מועד ביצוע צו ההריסה, וזאת על-מנת לאפשר למי שבנה ללא היתר להסדיר את עניין קבלת ההיתר. בעניין דיסקל[19] נאמר כי סעיף 239(ב) לחוק מרמז כי המחוקק היה מודע לאפשרות קיומם של הליכים פליליים בגין בנייה ללא היתר והליכים מנהליים לקבלת היתר בנייה המתנהלים בו-זמנית, והוא לא פסל אותם, אלא אפשר לבית-המשפט, במקרים מסוימים, על-פי שיקול-דעתו, להשהות את הטיפול בהליך בקשת היתר הבנייה בדיעבד, עד לגמר ההליכים הפליליים.
ככלל קבע היועמ"ש[20] כי אין לעכב הליכים בתיקים של עבירות בניה כאשר הבניה או השימוש הבלתי חוקיים עומדים בעינם. עצם הכשרת הבניה ע"י קבלת היתר בדיעבד לאחר שנפתחו ההליך הפלילי אין כשלעצמה להצדיק עיכוב הליכים. כדי להצדיק עיכוב הליכים יש צורך בשילוב של הכשרת הבניה, נסיבות אישיות כגון מחלה או נסיבות סוציאליות קשות, עבירה קלה, אי מודעות שמדובר בפעולת בניה אסורה, טיפול מיידי עם הפניה וכו'. במקרה ביניים ניתן לעכב הליכים ללא הכשרה אם קיימות נסיבות העשויות להצדיק עיכוב הליכים ואז ניתן לדחות את הדיון בהחלטה. העיכוב יהיה לפרק זמן סביר שיאפשר הכשרת המבנה ולא עיכוב בתנאי של הכשרת הבניה. הליך כזה יתאפשר רק ע"י בירור עם ראש ועדת תכנון בדבר האפשרות המעשית והחוקית להשיג היתר. עוד הנחה היועמ"ש[21] כי בבקשות לעיכוב הליכים בבימ"ש תהיה התחשבות בעבר הפלילי בתחום התכנון והבניה . כמו כן, אין הוועדה רשאית להתעלם מהוראות החוק ולעכב דיון בבקשה להיתר בשל הליכים פליליים תלויים ועומדים באותו עניין אך היא רשאית לשקול שקולים של אי עידוד עבריינות במסגרת שיקוליהם מתוך סבירות ומידתיות.
בפועל, הנחיות היועמ"ש אינן מיושמות, לא פעם ועדה מקומית או ועדה מחוזית לתכנון ולבניה רואה עצמה נאלצת להכשיר בדיעבד מבנה שהוקם בניגוד לחוק, משום שבנסיבות המקרה יהיה זה בלתי-אפשרי או בלתי-ראוי להרוס את המבנה. בעניין מרכז הספורט[22] , החליטה הוועדה המחוזית להחליף את תכנית המתאר החלה על המקרקעין ולאשר תכנית מתאר חדשה שתיתן תוקף חוקי לחלק ניכר מן הבנייה שבוצעה במרכז הספורט בניגוד לתכנית הקודמת. כאשר יובא לוועדה מקרה זה או אחר לביצועו של צו ההריסה ההתייחסות הבסיסית של רבים מחברי הועדה תתמקד בשאלה כיצד ניתן להתיר בדיעבד את הבנייה שכבר נעשתה. בד בבד עם ניהול ההליכים המנהליים והמשפטיים הוועדה ורשויות השלטון דנים ומאשרים את בקשות הבונים לשינוי תכניות מפורטות, לאישור הקלות ולמתן היתרי בנייה, וזאת בלי שהיא נותנת משקל מספיק לשיקול של מניעת עבריינות בנייה. בדו"ח מבקר המדינה 2008[23] נמצא כי הוועדה המקומית נתניה אישרה הקלה לתוספת קומה בבניין מגורים זאת אף על פי שהבונה המשיך בבנייה הבלתי חוקית והתעלם מצווי הפסקה מינהלים שהוציאה נגדו הוועדה .
בימ"ש וּמוסדות התביעה נקלעים לעתים למצב מביך כאשר נאשם מציג בפניהם היתר בנייה עוד בטרם נסתיימו הליכי התביעה. ידי ביהמ"ש כבולות כיוון שאין הוראה בחוק האוסרת על מוסדות התכנון לטפל בבקשה לקבלת היתר בנייה למי שכבר בנה ללא היתר, אולם החוק מאפשר לביהמ"ש שנתן את הצו השיפוטי או שהוגש לו כתב-אישום בעבירה, להורות למוסדות התכנון להשהות הטיפול בבקשה להיתר הבניה עד גמר ההליכים בבית-המשפט.בעניין סבן[24] קבע ביהמ"ש שני מבחנים להפעלת שיקול הדעת באם להאריך מועד לביצוע צו הריסה: האם יש סיכוי כי המבנה יזכה בהכשר תוך זמן קצר והמבחן השני הוא שאלת האיזון בין האינטרס הציבורי לאינטרס הפרטי. בימ"ש קבע כי הריסת המבנה אינה חלק מהעונש שעבריין הבניה צריך לקבל אלא רק כפעולת אכיפה משקולי תכנון בלבד[25].
מקובל לאחר הוצאת צו שיפוטי שנאשם פונה אל מוסדות התכנון בבקשה לקבלת היתר בנייה, עוד בטרם הסתיימו ההליכים המשפטיים כהגנה חלקית לפחות בבימ"ש אך הוועדה נמנעת מלדון בבקשה כל עוד תלוי ועומד הליך פלילי. אולם, בימ"ש קבע [26] כי אין מניעה לאשר תכנית בדיעבד ובמקביל להמשיך את ההליכים הפליליים נגד העבריין והימנעות הוועדה לדון בבקשה מנימוק כי מתנהל נגד הנאשם הליך פלילי אינה עילה להימנעות מטיפול בבקשה. ביהמ"ש פסק כי מדובר בהליכים שונים לחלוטין וכי הדיון הפלילי הינו הליך נפרד ואל לו להשפיע על שקולי הוועדה. גם בהנחיות היועמ"ש [27] נקבע כי מדובר בהליכים מקבילים "שאין האחד תלוי ברעהו". אין הוועדות התכנון רשאיות לעכב הדיון בבקשות להיתר בשל הליכים פליליים תלויים ועומדים באותו עניין ואין הצדקה לדחיה או לעיכוב של הדיונים בפני בימ"ש עד לסיום הטיפול בבקשה להכשיר את הבניה הבלתי חוקית בוועדות התכנון, הליך שלעיתים ממושך ומורכב. שאלת האפשרות ההכשרה של הבניה הבלתי חוקית, כן קובע היועמ"ש, יכולה לבוא לידי ביטוי בשלב גזר הדין, לעניין עיכוב ביצוע הריסת המבנה. אך בד בבד מדגיש כי פעולה מצד הנאשם להכשרת הבניה או השימוש הבלתי חוקיים לאחר שננקטו נגדו הליכים פליליים, אין בה כדי להצדיק הקלה בעונשו בגין מעשה העבירה אלא יש לדרוש ענישה חמורה ומרתיעה, כספית ואחרת, גם אם בינתיים הוכשרה הבניה בדיעבד, שכן אחרת לא תהיה כל הרתעה מפני עבריינות בניה.
תופעה תדירה היא שבימ"שנותן ארכה לביצועו של צו הריסה מקום שעבריין הבנייה יכול שיזכה בהיתר בנייה. סמכותו זו שלבימ"ש זכתה להדגש יתר בתיקון מס' 43 לחוק[28], שעה שבית-המשפט זכה מפורשות בסמכותרב-פעמית לקבוע מועדים להריסת מיבנה של עבריין, על יסוד הנחה שעניינו של המבקש ארכהיישקל מעת לעת על-פי מצב הדברים, ועל פי מאזן האינטרסים בעת הדיון בבקשה. מחד קבע ביהמ"ש בעניין סבן[29] כי "מתן ארכהנוספת כגריעה מן העבירה שנעברה, ומתוך שאין לו לבית-המשפט סמכות להעניק לעבריין מעין -חנינה מן העבירה שעבר, ממילא שולל הוא סמכותו של בית-המשפט להעניק ארכה נוספתלביצוע הצו" , אך מאידך קבע בזמנו השופט חשין בעניין דיסקל [30] כי צו הריסה כי יבוצע,יביא לתוצאה שאינה הפיכה. ולכן נכון וראוי לפרשאת החוק על דרך הענקת שיקול דעת רחב ועמוק לבית-משפט, ולו כדי למנוע בנסיבות אלוואחרות תוצאות קשות ובלתי צודקות. "אם, למשל, יש סיכוי כי המיבנה יזכה בהכשר תוך זמןקצר, מה צדק ומה טעם יש בפירוש המצמצם את סמכותו של בית-המשפט? וכי נאמר ייעשה צדק וייחרב העולם? או: Dura lex - sed lex (קשה הואהחוק, אך חוק הוא)? וכי נאמר, בלשוננו-שלנו: ייקוב הדין את ההר?"
לעיתים סוגיית תום הלב תעמוד לנאשם כטענת הגנה בהתבסס על סעיף208(ב) וסעיף 253 (2)לחוק[31] וכסיבה להחמרה בעונש במקרה של חוסר תום לב בעניין מרכז הספורט[32] קבע בימ"ש כיעצם המשכת הפעילותבמקום במשך שנים, מתוך ידיעה ברורה שהבניה חורגת לחלוטין מתכנית המתאר החלה במקום,מדברת בעד עצמה ומעידה כי אין מדובר באנשים תמי-לב ומכאן הסיק ביהמ"ש כי ההגנות שבסעיף 208 ובסעיף 253 לחוק התכנון והבניה אינן עומדות לנאשמים.
כאמור, לא בכל מקרה יקבל בימ"ש את הטענה כי ניתן היתר בדיעבד וכי יבוטל צו ההריסה כיוון שהסתיים ההליך להכשרת הבניה בדיעבד, ההלכה אינה סדורה ועקבית. בעניין בצר[33] נדונה שאלת נפקותו של היתר הבניהבדיעבד ונקבע כי דחיית המועד לביצועו של צוהריסה לצורך הכנת בקשה להיתר, אין בה כדי לגעת בעבירה. גם אם פועלה של הארכה הוא למפרע, ארכה הניתנת לעבריין בנייה, אין בה כדי למחול על העבירה וביהמ"ש יענוש את העבריין כראוי לו. כן גם בעניין עוזי זכאי[34] קבע בימ"ש העליון כי חובת ביהמ"ש בראש ובראשונה לנקוט במדיניות הנראית לו הכרחית לקידום העניין הציבורי במאבק העיקש כנגד מבצעי עבירות על חוקי התכנון והבניה, גם כאשר מתקבל היתר בניה בדיעבד שנתקבל לאחר מתן גזר הדין. כן קבע, כי אין ספק כי המחוקק לאכיוון ליתן בידי רשויות התכנון המנפיקות היתרי בנייה, סמכות לחון עברייני בנייה אשראינם מקיימים צווי הריסה. סמכות חנינה ניתנה אך לנשיא המדינה - לו ולא לאחר זולתו;גם לא לוועדה המעניקה רישיונות בנייה. עם זאת קבע כי לעובדה כי ניתן היתר בנייה יכול שיהאמשקל לעניין הסנקציה שתלווה את אי קיום צו ההריסה, אך אין בה כדי למחות את הפליליותשבמעשה. בעניין אחר שנידון בבימ"ש העליון[35] דחה בימ"ש הארכה נוספת על מנת לאפשר לגליזציה של הבניה שכן העבריין הוא שבחר לקחת סיכון ולבנותללא היתר, ובנסיבות אלה לא נכון יהיה לנקוט מדיניות של עיכוב ביצוע ללא קץ לצורךהכשרת הבניה, אלא, עיכוב קצר ככל האפשר. הלכה מחמירה הנוגדת את גישתו המקלה של חשין שנפסקה בעניין דיסקל לעיל לפני כ-36 שנים וממחישה את התמורות שחלו ביחס ביהמ"ש לעבריינות הבניה. גם בפרשת עדיקא[36] מתח בימ"ש ביקורת חריפה על התופעה של ביטול צווי הריסה בשל הבטחת הנאשם להוציא היתר בדיעבד, באמרו כי: "אכן ישנם מקרים שבהם נאשמים מבקשים להחזיר את המצב לקדמותו, או מציגים היתר בניה, ובשל כך מבקשים הם את מחיקתו של כתב האישום המייחס להם עבירה של אי קיום צו שיפוטי, והרשות נעתרת לבקשה. אך הדבר אינו נעשה בכל מקרה ובוודאי שלא נעשה כדבר שבשגרה". עם זאת, בימ"ש מסכים כי ניתן לבטל אישומים במקום שעבירות הבניה שביחס אליהן ניתן צו ההריסה היה בהיקף מצומצם, ושעבירת הבניה סולקה, או שניתן היתר בניה בדיעבד. כן קבעה השופטת א' חיות בעניין חאלד מוחמד בשארה [37] כי נקיטה באמצעי זה של צו הריסה, במקרים ראויים, חשובה היא לביסוס שלטון החוק ולביעור התופעה המדאיגה והמסוכנת של בניה בלתי חוקית. העובדה כי ביום מן הימים תתאפשר אולי בניה באותו איזור על פי התוכנית המוצעת, או על פי תוכנית אחרת שטרם באה לעולם, אינה יכולה להצדיק ביטולו של צו הריסה שהוצא כחוק נגד המבנה.כן בעניין גופטן[38] נקבע כי מסר של עיכוב ביצוע נוסף משמעו איתות לעברייני בניה פוטנציאליים שבנייה שלא כדין משתלמת בסופו של יום.
השוני בגישת ביהמ"ש בערכאות הנמוכות בקשר לצו הריסה לפי ס' 212 לחוק לבין בימ"ש בערכאות גבוהות הינו בנקודת המוצא בבקשה לצו הריסה. נקודת המוצא של הערכאה הגבוהה היא כי יש להרוס מבנה שהבנה בניגוד לחוק אלא אם יראה המחזיק בו טעם טוב שלא לעשות כן. לשיטתו של ערכאה הנמוכה ( בימ"ש לענינים מקומיים) נקודת המוצא היא כי על המדינה להראות טעם לביצוע ההריסה, רק מטעמים של העניין הציבורי חשוב. רק אם תעבור משוכה זו, על המתנגד להראות טעם מדוע לא לעשות כן[39].
היועמ"ש[40] הביע התנגדות נמרצת למתן אישורים בדיעבד לבנייה בלתי חוקית, אשר בעקבותיה הוטלו קנסות וניתנו על-ידי בתי המשפט צווי הריסה וקבע כי אם הסתיים המשפט וניתן צו הריסה, אין לדון בבקשת ההיתר ויש לבצע את צו ההריסה, אלא אם בוטל הצו על-ידי ביהמ"ש. המציאות בנושא זה שונה לגמרי, ההנחיות אינן מופעלות, ויש להן רק ערך ארכיוני.
גם גופים ממשלתיים נוהגים ביד רכה עם עברייני הבניה בניגוד להלכה ולהנחיות היועמ"ש, וועדת גולדברג[41] בעניין הבניה הבלתי חוקית בנגב המליצה להכיר בכפרים הבלתי חוקיים. הוועדה טענה כי לא ניתן לקיים את כל צווי ההריסה בכפרים אלה בשל היקף כה נרחב של התופעה ולכן החלופה שנבחרה הייתה להכשיר ישובים אלה בדיעבד ככל שמדובר בבניה בלתי חוקית בתחום תכנית תקפה ואין באישור בדיעבד כדי לפגוע ביישום התכנית, מבנים אלה הוגדרו כ"מבנים אפורים".
במסגרת תיקון לחוק שהציע ח"כ מאיר שטרית [42] מוצע לצמצם את יכולתם של בתי המשפט המוציאים באופן אוטומטי צווי עיכוב הריסה, לעשות כן, כך שרק בנסיבות מיוחדות ניתן יהיה לבתי המשפט לעכב ביצוע הריסה. כבר בהצעת תיקון מס' 67 לחוק [43] הועלתה יוזמה להחמיר את אמצעי האכיפה והענישה של מוסדות התכנון עם עברייני בניה בכך שהוצע להגביל את תוקפם של צווים לעיכוב ביצוע צו הריסה מנהלי שקובעים בתי משפט והגשת בקשה לעיכוב הצו לא תתלה את תוקפו. בדברי ההסבר לחוק נכתב כי: "בעקבות בקשות שהוגשו לפי הוראות סעיף 238(1) נתנו בתי משפט במהלך השנים צווים לעיכוב ביצוע צוי הריסה מנהליים ובכך סוכלה יעילות צו ההריסה כיוון שהחוק נועד לאפשר למוסדות התכנון כלי מנהלי לסילוק הבניה הלא חוקית בתחילת דרכה בטרם תהפוך לעובדה מוגמרת".
האינטרס הציבוריוהאיזון מול צרכי הפרט.[44]
שר-הפנים ,השר חיים משה שפירא ז"ל , אמר בדברי ההסבר לחוק התכנון והבניה [45] : "תכנון הערים פוגע מטבעו באחד העקרונות העתיקים והיסודיים של החברה האנושית - זכות הקניין הפרטי, בהיותו מגביל בצורה רצינית את זכותו של אדם לעשות תוך שלו כראות עיניו..., מצד אחד בעל הקרקע טוען "בתוך שלי אני נוטע ובתוך שלי אני חופר", מאידך צורכי העיר והציבור הבאים להגבילו, והכלל השני שהונח על-ידי חז"ל עומד בתוקפו עד עצם היום הזה כי רשאי אדם לעשות בשלו כרצונו, אולם רק במידה שאינו פוגע תוך כדי כך בצורכי הציבור כולו, כך גם נקבע במסגרת כללי התכנון שלא תהיה שום בנייה בלתי חוקית."
המתח שבין זכויות הפרט לבין טובת הכלל בא לידי ביטוי בהיבט התכנון והרישוי בחוק וכדברי השופט גולדברג[46]: "בחוק התכנון והבניה עצמו מצוי איזון בין האינטרסהציבורי לאינטרס הפרטי. כי גם במקרה שבו נותן ביהמ"ש צוהריסה, רשאי הוא לקבוע את המועד לביצועו ורשאי הוא להאריך מועד שקבע, אם ראה טעםלעשות כן". משמע, שביהמ"ש רשאי לעשות "איזון לשעה", בין הצורך לעמוד על קיומו שלהחוק ובין צרכיו של הפרט.
גם לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, זכות הקניין שבסעיף 3 הקובע כי: "אין פוגעים בקנינו של אדם"[47] ופיסקת ההגבלה[48] המתירה לפגוע בזכות בתנאים המפורטים בסעיף 8, הבעיה ביסודה נשארה כשהייתה.
קורת גג גם היא זכות יסוד, היא עולה בקנה אחד עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחובת המדינה לגבי כלל האזרחים וכלל היישובים היא להמציא תכניות מתאר באמצעות חוק תכנון ובנייה, שמטרתו היסודית היא להתיר ולהסדיר בנייה[49]. דיני התכנון והבניה ובתוכם אמצעי האכיפה והענישה בבניה הבלתי חוקית פוגעים בקניינו של אדם, בזכותם לכבוד, לחיים, לקורת גג. חובתם של דיני התכנון לאזן כראוי בין המשקל שיש לתתלמימוש זכות הקניין של הפרט בקרקע, לבין צרכי הכלל המחייבים לעיתים גריעה מהנאתהקניין כדי להגשים תכליות תכנון חשובות המקדמות את האינטרס הציבורי. ההלכה שנקבעה בפסיקה[50] כי זכות הקניין הינה זכות חוקתית ואולם, ככל זכות יסוד, הריהי נתונה להגבלות. זכות הקנין של כל אדם במקרקעין שלו כפופה מכוח החוק למגבלות הבנייה שבחוק ובתקנות. כל הרוכש מגרש - רוכש אותו בכפוף לאותן מגבלות. מגבלות אלו הן גם הגורם הדומיננטי לקביעת ערכו הכספי של המגרש. על כן אין לו לרוכש יותר ממה שרכש וממה שהשביחו לאחר הרכישה.[51]
על הרשות, בהיותה נאמן הציבור, חלה החובה לנהוג בהגינות וביושר עם האזרח , חובה זו כוללת התחשבות ברכושו של האחר, אשר קיבלה משנה חשיבות עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המכיר בזכות הקניין כזכות יסוד. מאחר שמדובר בפגיעה בקניין של אדם, חובה על הרשות לפעול באופן מידתי, כך שהפגיעה תוקטן ככל שניתן שמירה על רכוש הפרט שלא תהיה פגיעה בלתי מידתית ברכוש ולו גם מדובר ברכושם של עבריינים, אשר פעלו בדרכים חסרות תום לב, הינה כשלעצמה אינטרס ציבורי, כך נאמר בענין קקון. [52]בניה בלתי-חוקית עלולה לפגוע בבטיחות, ברווחה, בנוף, בתחבורה ובאינטרסים ציבוריים אחרים שהחוק נועד לשרת. ריבוי עבירות הבנייה קובעות עובדות ואילוצים רבים בשטח והללו משפיעים על היכולת לתכנן דרכי גישה, מגרשים בגדלים סבירים, שטחים פתוחים ושטחים לשימוש הציבור. החריגות מן התכנית עלולות לגרום סבל לתושבים שמסביב תוך לעיתים פגיעה באיכות הסביבה ובעקרונות תכנוניים ואדריכליים. במצב כזה, האינטרס הציבורי במאבק נגד בניה בניגוד לחוק יכול לגבור ועשוי להצדיק החלטה במסגרת הליך פלילי נגד האחראים.
בעניין גופטן [53] נקבע כי יש לשקול גם את האינטרס שיש לציבור באכיפת צווי בית משפט, מיגור עבירות של בנייה בלתי חוקית במיוחד כשמדובר בבניה רחבת היקף השמה ללעג ולקלס את כל הליכי התכנון ותכניות המתאר באופן בוטה ובלתי מתחשב באינטרס הציבורי. האינטרס הפרטי של הנאשמים הינו לבנות בלא צורך בהיתרים וללא תשלום העלויות הכרוכות בבניה. "ניתן לראות על נקלה שאין מדובר במצוקת דיור או ב"קורת גג"יתר על כן, בניה פראית כזו ובלתי מתוכננת ובלתי מבוקרת יש בה כדי להוות סיכון לציבור". שכן, הבניה לא עברה את כל האישורים בדבר עמידה של המבנים בתקנים ולכן אין כל בטחון שהם עומדים בתקנים הנדרשים על פי חוק. בסופו של יום, קבע ביהמ"ש כי גם במובן זה במאזן שבין האינטרס הציבורי לבין האינטרס הפרטי של המבקשים, גובר האינטרס הציבורי. בתי המשפט השונים[54] אשר נדרשו לשקול ולבחון מהם אותם מקרים בהם יאמר כי הותרת המבנה תהווה "תקלהציבורית" מנו בין השאר את השיקולים הבאים: כוונתו הרעה של המתנגד, ידיעתו על מעשההעבירה בעת שבוצעה, מידת מעורבותו בה; תוצאות הבנייה הבלתי חוקית ונזקיה לזולתולציבור; מידת החריגה - היקפה וממדיה; בעיות הכרוכות בהחזרת המצב לקדמותו; היותהמבנה מנוגד לתכנית בנין ערים או מפריע למימושה; האם המבנה הוקם על שטח ציבורי אועל שטח צד שלישי; משך הזמן שחלף מאז הקמת המבנה; השקעות של בעל המבנה ברכישת המבנהאו שיפוצו- במיוחד כאשר מדובר בבעלים שאינו אחראי לבנייה הבלתי חוקית; האפשרותשהריסת המבנה תקפח את פרנסת בעליו או תשלול ממנו זכות מגורים; היותו של המבנה רעועאו מסוכן לציבור; ידיעתו של בעל מבנה שנבנה בשטח ציבורי שישיבתו בשטח היא זמניתומותנית ברצונה של הרשות ולבסוף , האם הבקשה למתן הצו אינה נובעת ממניעים זרים.ככל שמעשה העבירה חמור יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין; וככל שמעשה הרשות שערורייתי יותר ופגיעתו בנאשם ובזכויותיו חמורה יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבשמירת זכויותיו של הנאשם ובריסון כוחה של הרשות. ג. על ביהמ"ש לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב-האישום. בין היתר, עשוי בית-המשפט לקבוע, כי הפגיעה שנגרמה לנאשם, אף שאינה מצדיקה את ביטול כתב האישום שהוגש נגדו, מצדיקה היא את ביטולם של אישומים ספציפיים, או תהא ראויה להישקל לטובתו בקביעת עונשו, אם יורשע[55]. גם בפרשת מרכז הספורט[56] קבע ביהמ"ש כי האינטרס הציבורי הוא שיקוללעניין הבטלות היחסית אך כך גם הצדק האישי וצריך לאזן בין האינטרס הציבורי לביןהצדק האישי. בעניין יגאל אוליאל[57] קבע ביהמ"ש כי אין די בהוכחה כי בוצעה עבירת בניה, אלא יש להראות כי קיים אינטרס ציבורי בהריסה אךבמצב בו החריגה מתכנית המתאר הייתה כהבוטה, ללא כל ניסיון להשיג היתר או להביא לשינויתוכנית המתאר בכך די כדי להקים בכך אינטרסציבורי בהריסתם של המבנים נושא הבקשה. גם בפרשת אליהו יצחק[58]נקבע כי יהיו מקרים שבהם יגיע בימ"ש למסקנה כי יש הצדקה ליתן צו הריסה, בנסיבות בהן הותרת המבנה הבלתי חוקי על כנו הוא בניגוד זועק "לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר" ובמניעת ה"אנדרלמוסיה" שיוצרת בניה ללא היתר ובמטרד שיוצר המבנה שנבנה שלא כחוק. ברם, על מנת להגיע לכלל המסקנה האמורה, על בית המשפט לעמת כנגד השיקולים "הציבוריים" את השיקולים ה"אישיים" של המתנגד להריסה; ומטבע הדברים, שתהיינה נסיבות, שבהן יגברו השיקולים ה"אישיים" על השיקולים ה"ציבוריים", והמבנה שהוקם שלא כחוק לא ייהרס אלא יסתפק ביהמ"ש בהיתר בניה בדיעבד עבור הבניה הבלתי חוקית גם אם אינה עומדת בדרישות תכנוניות ופוגעת באינטרס הציבורי.
עמדת ביהמ"ש גם בסוגייה זו אינו עקבי ולעיתים, באיזון בין צרכי הפרט לאינטרס הציבורי, מכריע לטובת ההיבט הציבורי גם בנסיבות אישיות קשות, כך נקבע בעניין שמקה[59] כי למרות מצבו הכלכלי הקשה של הנאשם, נסיבות אישיות שכאלה נדחותבפני הצורך בשמירת האינטרס הציבורי של הרתעת הרבים, נוכח ההיקף הרחב והבלתי נסבל שלעבירות בניה בלתי חוקית. בעניין אחר קבע בימ"ש[60] כי כלל יסוד הוא, כי בבוא ביהמ"ש לשקול את מידת העונש הראויה להשית על נאשם, עליו לשקול מצד אחד את האינטרס הכללי-ציבורי לענישה מחמירה ומרתיעה, ומצד שני את ההיבט האישי של הנאשם. בכל מקרה ומקרה חייב השופט למצוא את המשקל הראוי שיש להעניק לכל אחד מהשיקולים כאשר לעיתים קרובות שיקול אחד בא על חשבונו של שיקול אחר. כך היה בעניין ניקר[61], ביהמ"ש העליון ביטל החלטה של בימ"ש המחוזי להורות על צו הריסה שציין כי עצם העובדה שמדובר במבנה שהוקם שלא כחוק מהווה ענין ציבורי חשוב ויש אינטרס בהריסתו, עוד עמד ביהמ"ש המחוזי על כך שהמבקש לא ניסה לקבל היתר בניה בשל שיקולי עלות, וקבע כי ישנו אינטרס ציבורי בתשלום אגרות בניה והיטל השבחה בשל אחוזי הבניה הנוספים הכלולים בשטח הבניה. אולם השופטת מ' נאור קיבלה את ערעור הנאשם וקבעה כי לענין סעיף 212 לא די למדינה להראות כי הבניה היא ללא היתר. עליה להראות "הצדקה" להריסה כל זאת למרות חוות דעתה של מהנדס שהמבנה מסוכן הוא.
עם זאת בדר"כ בימ"ש העליון מנהיג קו נוקשה לטובת מיגור התופעה גם במחיר פגיעה בקניין הפרט ולעיתים, מעביר בקורת על הערכאות הנמוכות הרואות לעיניהן בעיקר את צרכי הפרט כפי שניתן למצוא בעניין טנא[62] , שם הרחיק לכת ביהמ"ש לעניינים מקומיים ופסק כי מעבר לתנאים הקבועים בחוק לצורך הוצאת צו הריסה, יש להראות גם אינטרס ציבורי המחייב הריסת המבנה. יש לתת את הדעת, באופן מיוחד, לאמירה החריגה בפסק הדין, לפיה לא כל בניה על מקרקעי ציבור מהווה בהכרח עילה המצדיקה הוצאת צו הריסה אלא אם כן היא "מהווה תקלה או מטרד". בביקורת שמתח השופט בפס"ד שניתן לאחרונה [63] נאמר כי: "אולי נעים היה יותרלהתחמם באורה של הגישה שמשקף ביהמ"ש המחוזי, ליברליזם חברתי העוטה לבוש של עולםהזכויות החוקתיות. השיח המשפטי כולל את אלה, וראוי שכך יהיה. עקרון החוקיות מחייבאת הרשויות לכבד את זכות הקניין. אלהקרובים מאוד ללבנו; אך קרוב ללבנו לא פחות כיבוד החוק, כעיקרון שבלעדיו לא יכובדוגם זכויות. חובתנו היא למנוע מצב של "איש הישר בעיניו יעשה"". כן גם אמר בזמנו הנשיא ברק בעניין האיזון הדרוש בעניין הורוביץ [64]: "דיני התכנון והבניה הם אחד המכשירים החשובים, דרכם מוגשמת האחריותהחברתית של הקניין. השאלה היא יישומית, ואינה פשוטה, כמו מציאתם של איזונים רביםבין בתרי הנסיבות הישראליות. ואולם, האם הפתרון לכך הוא הכשר - ולו גםזמני-ארוך-טווח כבענייננו - לבניה בלתי חוקית? דעתנו שונה."
בפועל חלק מן הרשויות מעמידות את טובת הפרט לפני טובת הכלל, משיקולים שעוד נדון בהם. דוגמא לכך ניתן למצוא בדברי ראש עירית נצרת, ראמז ג'ראיסי בדיון שהתקיים בכנסת בנושא בעיות תכנון ובנייה ביישובים ערביים[65] : "אנחנו לא רוצים בנייה ללא היתר. היא פוגעת ביישוב עצמו, היא פוגעת באוכלוסייה, היא פוגעת בחברה. אנחנו מודעים לעובדה הזאת, אבל במציאות הקיימת קשה לנו שלא להגן על מחוסרי דיור שאין להן אלטרנטיבה אלא למצוא את הדרך ה"לא חוקית", כדי לתת פתרון להם ולילדים שלהם".
הפגיעה בשוויון בפני החוק ובעקרון הצדק
בזכות לשוויון נכללים לפחות שני היבטים: האחד – שוויון של כולם בפניהחוק, והשני – איסור אפליהמטעמים של השתייכות לגזע, לקבוצה אתנית למין, לדת או ללאום פן חשוב של השוויון בפני החוק הואהזכות להליך הוגן, כלומר, הזכות של כל אדם להגנה חוקית מפני פגיעה של הזולת או של מוסדות השלטון. זכות השוויון זכתה להכרה חלקית כחוסה תחת כנפיו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו[66]. אכן מצווים אנו בציווי "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כ"ג, ג) אך אנו מצווים גם בציווי "ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפוט עמיתיך" (ויקרא, י"ט טו).
מוסדות התכנון המטפלים בהיתרי בניה הינם רשויות מנהליות שעליהן רובצת החובה להתנהל בתום לב, להקפיד על תקנת הציבור ולמנוע הפליה. התנהגות בהתאם לכללי המנהל התקין חשובים פי כמה לאור מרווח ההחלטה ושקול הדעת שהשאיר המחוקק בידי הוועדות באמצעות מפקחיה ויועצים משפטיים האם לפעול או לא לפעול נגד מפירי החוק ובאילו אמצעים לפעול. כאמור, חופש זה מהווה כר נוח לתופעות של ניגודי אינטרסים אך גם לפגיעה בעקרון הצדק הטבעי ולאפליה [67] .
טענת ההגנה מן הצדק מהווה טענה מקדמית על פי סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי [68]. תכליתה לאפשר לבימ"ש לבטל כתב אישום או לתת סעד מן הצדק משום שהיה בניהול ההליך משום פגיעה בחוש הצדק ובהגינות. כבר אמר ביהמ"ש בעניין יששכרוב[69] כי מן הראוי כי לצד הלחימה בפשיעה והגנה על שלום הציבור יש לשמור על ערכים של צדק והגינות ותום לב בפעולות רשויות האכיפה. יישום הדוקטרינה פותח בפני ביהמ"ש קשת שיקולים הבאים להבטיח כי גם במסגרת ההליך הפלילי ביהמ"ש יקפיד עם הרשות כדי שזו תפעל בסבירות, בהגינות ובאחריות. כך יכול ביהמ"ש הלכה למעשה לבחון את התנהגותה של הרשות עצמה, האם היה בלבו של הנאשם יסוד סביר להניח שהוא פועל כדין, וכי אין במעשיו כל פגם או פסול בשל יחס משתמע של הרשות. ההכרעה בסוגיית הגנה מן הצדק, אמורה לשקף איזון בין אינטרסים של העמדת עבריינים לדין ומיצוי הדין עימהם; הוצאת האמת לאור; קיומם של מנגנוני גמול, הרתעה, וענישה; שמירה על ביטחון הציבור; והגנה על זכויותיו של הקורבן הנפגע לבין האינטרסים השוללים את המשך קיומו של ההליך, ובהם: הגנה על זכויות היסוד של הנאשם; פסילת מהלכיה הנפסדים של הרשות והרתעתה מפני נקיטת מהלכים דומים בעתיד; שמירה על טוהר ההליך השיפוטי; ושמירת אמון הציבור בבית-המשפט. שאלת החלתה של הגנה מן הצדק על מקרה נתון טעונה בחינה בת שלושה שלבים: א. על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם, וזאת, במנותק משאלת אשמתו או חפותו. ב. על בית-המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה, נדרש בית-המשפט לאזן בין האינטרסים השונים, שהעיקריים שבהם פורטו לעיל, תוך שהוא נותן דעתו לנסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו כגון חומרת העבירה המיוחסת לנאשם; עוצמת הראיות המבססות את אשמתו; נסיבותיהם האישיות של הנאשם ושל קורבן העבירה; מידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן; חומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ולנסיבות שהביאו לגרימתה; מידת האשם הרובץ על כתפי הרשות שפגעה בהליך או בנאשם, האם הרשות פעלה בזדון או בתום-לב. [70]
בעניין משכנות הדר[71] בו נידון עיכוב באישור בקשה לתב"ע נקודתית בשל הליכים בירוקרטיים של גורמי התכנון, קבע ביהמ"ש, כי עקרונותיה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק מאפשרים לבית המשפט לבחון ולהשוות בין ההליך הפלילי לבין כללי המשפט המינהלי, באופן של מתן רשות לביהמ"ש לעמוד על טיב שיקול דעתה של הרשות, שעה שזו החליטה לנקוט בהליכים משפטיים כנגד הפרט, והיא משחררת את ביהמ"ש מאותם כללים פורמליים ונוקשים הנהוגים בהליך הפלילי.בימ"ש פסק כיאף שהמערערים עברו עבירה על חוק התכנון והבניה, עדיין עומדת להם טענת ההגנה מן הצדק ועל כן ראוי היה שלא להגיש את ההליך הפלילי כנגד המערערים ולא להרשיעם בדין.
טענות הפלייה ופגיעה בשוויון מתעוררות בכמה מישורים, אחד מהם הוא כשעולה לדיון תופעת הבניה הלא חוקית במגזר הערבי והדרוזי[72] . מחקר שנעשה בנושא הבניה הבלתי-חוקית [73] העלה כי הסיבות לכך הן, בין היתר, אי שיתוף נציגי מיעוטים בתהליכי קבלת החלטות, במקרים רבים שרטוט מרחבי התכנון נעשה כך שמרבית הרשויות הערביות נכללו במרחבי התכנון שבהם שולטות הרשויות היהודיות, אשר לא גילו רגישות מספקת לצרכיה של האוכלוסייה הערבית. כמו כן, קיים חוסר ייצוג אפקטיבי לנציגים מן המגזר הערבי בוועדות התכנון והבניה. נשמעת טענה במגזר הערבי כי חלק מן המתכננים אינם מבינים את צורכי הכפר או את המבנה החברתי והמנטלי השורר בו תהליך התכנון והבניה בכפר. מניעת מעמד של ועדה מקומית לרשויות ערבות מגבילה את שליטתן בעתידן התכנוני, פוגע ביכולת הרשות להיענות לצרכים המשתנים של האוכלוסייה הערבית ודוחף אותם להעלים עין מבניה בלתי חוקית. כך התריס ח"כ אחמד טיבי בדיון בוועדה שעסקה בהריסת בתים ביישוב טייבה[74]: "יש לנו רושם, יותר מאשר רושם, שחוק התכנון והבנייה וגופי התכנון והבנייה מונעים על ידי מוטיבים אידיאולוגיים, כלומר במקום שהם יהוו מקור לרווחת הציבור, להתרחבותו, כאשר זה נחוץ, יש עובדות שמראות שהוא מהווה כלי לחניקת היישובים הערביים והאזרח הערבי, והוא משמש את המסגרת להריסת בתים ולהצרת צעדיו של האזרח". כן המצב בעירות הפיתוח מול המועצות האזורית שלהן השליטה במשאבים נדל"נים ולכן, המיסוי מפרויקטים אלה מוזרמים לקופתם. גם הביזור הפיסקאלי (ראה לעיל) יוצר פערים משמעותיים בין רשויות מקומיות, כך שבפועל יש רשויות הנאלצות להמשיך ולהיות תלויות במימון ממשלתי[75]. הטענה היא שלמרות שעל פי דו"ח גזית היקף עבירות בנייה ובנייה ללא היתרים זהה בין הערבים ובין היהודים. רשויות האכיפה מחמירים יתר על המידה עם הישובים הערביים והיד על ההדק קלה מאד.
טענות הפלייה עולות ממספר פסקי דין ככל שהדבר נוגע לטיפול הרשויות בהכנת תכניות מתאר ובתכניות להכשרת בניה לא חוקית ובהגשת כתבי אישום וצווי הריסה. בימ"ש מנסה להדוף טענות אלה בפסיקותיו ואינו מכיר בטענות הפלייה במגזר הערבי למרות שמכיר בקשיים המתעוררים לנוכח תכניות מתאר ישנות, תפקוד לוקה של הרשויות המקומיות וגידול אוכלוסיה מהיר. בעניין מוסא דכה[76] נאמר כי: "מבקשים אנו להסיר מןהדרך טענה העולה בנייר העמדה שהגישה האגודה לזכויות האזרח, כאילו עסקינן בנידוןדידן בהפליה נגד ערבים. כמדיניות השיפוטית יש לנהוג בכל הפרות הבניה בישראל באותהאמת מידה, וכך נוהג בימ"ש זה. על כן אין להפוך אתענייננו לשאלה של הפליית ערבים. יראה הרואה, כי דוגמאות הזרועות בפסק דין זה לפסיקהבנושאי הפרות של חוקי התכנון והבניה חלות על הכל.".
יש האומרים כי הכשרת הבניה הבלתי חוקית בעיקר במגזר הערבי מהווה אפליה מתקנת כיוון שאותם תושבים הבונים באופן בלתי חוקי נמצאים באופן טבעי, במצוקה. בעיר לוד[77] כמקומות אחרים נעשה מאמץ ניכר להכשיר עבירות בניה, ע"י היתר בניה בדיעבד במקרים העומדים בהנחיות התכנית שבתוקף או ע"י הכנת תכנית שינויים לתכנית קיימת. ראש עירית לוד , בני רגב[78] , הסביר כי הדבר נעשה במטרתה לאפשר העברת תשתיות ולהתאים אזורים אלו לצרכי התושבים בהתחשב בריבוי הטבעי. בהחלטת ממשלה בנושא רפורמה בחוק התכנון והבניה[79] ניתנה הדעת לבעית אי שוויון בין הרשויות והוטל על הוועדה לדאוג לחלוקת אחריות, דרכי המימון ומתן תמריצים לקידום התכנון המתארי והתכנון המפורט באופן שיאפשר שוויון הזדמנויות תכנון בין רשויות.
הפלייה מורגשת במישור אחר של הרישוי, בהליך הבקשה להיתר דרושים משאבים כספיים, נדרשת העסקת מהנדס, אדריכל ,אדריכל נוף ויועצים אחרים. נוסף על כך הליך זה מתנהל בעצלתיים, אורך זמן רב וגורם בכך למבקש נזק כספי רב. לעתים הרקע לכך הינו בהוראות של החוק והתקנות, ובדרישות מכבידות יחסית לגבי בקשה להיתר ככלל ובקשה המתייחסת לבנייה קטנה יחסית בפרט. כל אלה יש בידם כדי להרתיע את האזרח קשה היום שאין ידו משגת לשלם את ההוצאות הנלוות להיתר לתוספת בביתו. נוצר מצב בו ההליך היקר אינו בהישג יד, דבר המעמיד אוכלוסיה זו בפני האפשרות היחידה מבחינתם והיא בניה ללא היתר, להסתכן בתביעות, קנסות וצווי הריסה. נוצר מצב אבסורדי כי באותו רחוב יקבל מבקש שהגיש ערר את שלא קיבל שכנו בבקשה דומה. בימ"ש מעביר ביקורת נוקבת על רשויות התכנון כאשר הן נוהגות בעצימת עין לגבי אזרחים מסוימים וכאשר בונה בניה בלתי חוקית יוצא בלא כלום. בענין עדיקא [80] הטיל בימ"ש ביקורת על הסדר הטיעון שהתקבל עם הרשות ולאחר שהנאשם הורשע מספר רב של פעמים בעבירות בניה בהיקף גדול, נטען ע"י בימ"ש כי עקרון השוויון נפגע כאשר בתיק מקביל האשימה הרשות עבריין בניה בחריגה קטנה שהיתר הבנייה היה מצוי בהישג ידו, בהשוואה לנאשם זה שהורשע מספר פעמים ביחס אך איתו נהגה הרשות בסלחנות. בנסיבות אלו, קבע בימ"ש, קשה לקבל את מדיניותה של המאשימה ולא נותר אלא לתהות אם ההבדל נובע מכך שהנאשם בתיקים הנדונים היה מיוצג, כטענת בא כוחו, בשלושה עורכי דין ושני אדריכלים. "אם יאושר הסדר טיעון בנסיבות המתוארות, יופר עקרון השוויון לגבי העובר עבירות בהיקף קטן אך אין ידו משגת לשאת בשכר טרחתו של עורך-דין או אדריכל שיקדמו הליכי תכנון ויאפשרו קבלת היתר בניה. ההחלטה צריכה להיות לגופו של העניין ובהתאם לנסיבותיו, ולא "לגופו של האיש או באי-כוחו".
בהחלטה של ועדת שרים לשיפור וייעולתחום התכנון והבנייה [81] הוחלט על רפורמה בתחום התכנון והבניה: מטרות הרפורמה שנקבעו הן בין היתר: א. לשפר, לקצר ולפשט את הליכי התכנון, הרישוי והבנייה. ב. ליצור רמה גבוהה של ודאות לגבי הליך ייזום ואישורתכניות או בקשות להיתרי בנייה.להבטיח מענה תכנוני מלא איכותי גמיש ומגוון לצרכי החברה הסביבה והמשק. שיפור השירות הניתן לאזרח והיזם בבואם לקדם בנייה ופיתוח, ייעול ההליך וקיצור במשך הזמן למתן היתרי בנייה .ג. הורדת העלות הנובעת מהתמשכות תהליכי תכנון, קיצור במשך ההליכיםלאישור תכניות מפורטות.ד. גידול בהיקף פעילות התכנון למגורים, תעשייה ומסחר ברשויות בפריפריה או ברשויות המדורגות בחציון התחתון מבחינת דירוגןהסוציו-אקונומי.
כאשר מתכננים על בסיס אד הוק, גדל הפוטנציאל לאי שוויון ולטיפול בחלקה אחת באופן שונה מן החלקה השניה. מצד אחד עקרון חוקתי של הגנה שווה בפני החוק הדורש אחידות וקשיחות החוק ומצד שני עקרון ההליך הראוי הדורש שהמקרים יטופלו בהתאם לנסיבות כדי למנוע שרירותיות. גישה של תכנון אד הוק עשויה לגבול באופורטוניזם ולאבד שיקולים תכנוניים לטווח הרחוק. התכנון הינו סלקטיבי בטפלו בנושאים דחופים בנסיון לפותרם מהר[82].
תחושה של היעדר שוויון בהפעלת החוק חותרת תחת האמון שהציבור רוחש[83]. נזק לאינטרס הציבורי אין ביטויו דווקא בכך שעבריין פלוני, שלא יעמוד לדין, יעבור עבירה נוספת. פירושו גם פגיעה באימונו של הציבור כי אכן נעשה צדק, וכי השלטונות אינם נוקטים אמת מידה של איפה ואיפה. הכלל לפיו צדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות כי נעשה הוא קנה מידה מעשי וחיוני לשליחי ציבור העוסקים בהשלטת משפט. השלטת משפט נעשית לא רק למען הענשת עבריינים אלא גם לשם מניעת עבירות נוספות, ואין מניעת עבירות, כאשר מאבד הציבור אימונו בדרכי פעולתן של הרשויות המשליטות את המשפט.
[1]ד"ר בנימין הימן, עו"ד חוק התכנון והבניה- מדריך לציבור 144(2002).
[2] סמכותו של יו"ר הוועדה לתכנון ולבנייה לצוות על הריסת מבנה בתחום שיפוטו מעוגנת בהוראת סעיף 238א(א) לחוק.
[3]לא יבטל בימ"ש צו הריסה מנהלי אלא אם הוכח לו שהבנייה שבגללה ניתן הצו בוצעה כדין או שביצוע הצו אינו דרוש לשם מניעת עובדה מוגמרת."
[4] ד"ר בנימין הימן, ה"ש 96, בעמ 160.
[5]ד"ר בנימין הימן, ה"ש 96, בעמ' 163.
[6]ברכה ברוך, משפט מנהלי-ההליך המנהלי כרך ב' 30-29 (1997).
[7]רע"פ 4357/01 יעקב סבן נ' הועדה לתכנון ולבניה "אונו", פ"ד נו(3), 49 , 58-59 (2002).
[8]ראה פרק 3.7 להלן בדיון בנושא ההגנה מן הצדק.
[9]רע"פ 5635/93 הועדה לתכנון ולבניה תל אביב-יפו נ' רפאל עורקבי, פ"ד מח(2), 397 , 401-402 (1994).
[10] ע"פ (מחוזי יר') 6289/02 יו"ר הועדה , ירושלים נ' חלמי עבאסי, תק-מח 2002(4), 17231 , 17235 (2002).
[11]עת"מ (מנהליים יר') 1094/07 מלי רייף העותרים בעת"מ 1094/07 נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים, תק-מח (4), 5827 , 5828 ,5842 (2009), עע"מ (מנהליים) 3189/09 החברה להגנת הטבע נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, תק-על (3), 91 , 99 (2009).
[12](בג"ץ 2920/94 אדם טבע ודין נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד נ(3) 441, 454, 468(1996 ).
[13]ברכה ברוך, משפט מנהלי-סמכויות המנהל הציבורי כרך א' 130 (1997).
[14] ר"ע 23/83 פור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 533, 535(1983). (כב' השופט ד' לוין).
[15]רע"פ 10348/03 בצר נ' מדינת ישראל - הוַעדה לתיכנון וּבנייה מגדל העמק, תקדין-עליון 2004(1), 1307 (2004).
[17]רע"פ 6034/99 לימור כהן נ' יו"ר הועדה ירושלים, פ"ד נד(1), 438 , 451 (2000).
[18]רע"פ 4357/01 יעקב סבן נ' הוַעדה לתיכנון וּלבנייה "אונו", פ"ד נו(3), 49, 57(2002).
[19]בג"צ 125/74גד דיסקל נ' הוועדה בפתח-תקוה, פ"ד כח(2), 223 , 224-225 (1974).
[20]"טיפול בבקשות לעיכוב הליכים בתיקי תכנון ובניה" הנחיות היועץ המשפטי לממשלה 4.3032 (90.022)(התשס"א).
[21]"בקשות לדחית דיון בהליכים פליליים בשל הגשת בקשה להיתר או לתכנית" הנחיות היועץ המשפטי לממשלה 8.1150 (התשס"א).
[22]פרשת מרכזהספורט אזור בע"מ, לעיל ה"ש 135, בעמ' 139-140.
[23]דוח מבקר המדינה-דוחות על הביקורת בשלטון המקומי לשנת 2008 דו"ח הוועדה 541 (2009).
[24]רע"פ 01/ 4357 יעקב סבן נ' הוועדה לתכנון ולבנייה "אונו" נו (3) 49 פסקה 21-22(2002).
[25]ד"ר א' עזרא לקויי בנייה כרך ג 265(תשס"ט),.
[26]ע"פ (מחוזי ב"ש) 5194/08חנוקר אשר - נדוןנ' הועדה אשדוד,תק-מח 2008(2), 5973 , 5975 (2008).
[27]"בקשות לדחית דיון בהליכים פליליים הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, לעיל ה"ש 163.
[28]רויטל שמואל "תיקון 43 לחוק התכנון והבניה - האם מהפך בדיני התכנון?" משפטים כז 383, 384 (תשנ"ז).
[29]רע"פ 4357/01יעקב סבן נ' הועדה לתכנון ולבניה "אונו", פ"ד נו(3), 49 , 51-52 (2002) (מצטט השופט חשין את דברי הנשיא לנדוי).
[30]בג"צ 125/74גד דיסקל נ' הוועדה בפתח-תקוה, פ"ד כח(2), 223 , 224-225 (1974)
[31]"נאשם אחד מהמפורטים בסעיף קטן(א) בעבירה לפי סעיף 204 תהא זו הגנה טובה אםיוכיח שניים אלה: (1) העבירה נעברה שלא בידיעתו; (2) הוא נקט בכלהאמצעים הנאותים לקיום הוראת חוק זה והתקנות על פיו בכל הנוגע לעבודה הנדונה".
[32]פרשת מרכזהספורט אזור בע"מ, לעיל ה"ש 135, בעמ' 135-136.
[33]רע"פ 10348/03משה בצר נ' מדינת ישראל -הוועדה מגדל העמק, תק-על 2004(1), 1307 , 1308(2004).
[34]ע"פ 98 / 1912 מדינת ישראל נ' עוזי זכאי פדאור 98 (6) 592 (1998).
[35]עפ"א (מחוזי נצ') 211/08ועדה מקומית מחוז הצפון נ' שמקה אליהו, תק-מח 2009(1), 14507 , 14515(2009).
[36]ת"פ (שלום יר') 3150/08 מדינת ישראל נ' נסים עדיקא, תק-של 2009(4), 4299 , 4307 (2009).
[37]בג"צ 2520/05 ח'אלד מוחמד בשארה נ' הועדה לתכנון ולבניה - ירושלים, תק-על 2005(4), 625 , 627 (2005).
[38]ע"פ (מחוזי מר') 2451-09-07 גופטן אל-וחואח נ' עירית לוד, תק-מח 2007(4), 16351 , 16366 (2007).
[39]רע"פ 124/01 ניקר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 151 , 154-155 (2002).
[40]"בקשות לדחית דיון בהליכים פליליים הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, לעיל ה"ש 163.
[41]הוועדה להסדרת ההתיישבות הבדווית בנגב דו"ח הוועדה 34-32 (2008).
[42]הצעת חוק התכנון והבניה ( תיקון מס' 87), התשס"ח-2008, ה"ח 728
[43]הצעת חוק לתחנון התכנון והבניה (תיקון מס' 67) , התשס"ד- 2004, ה"ח 511
[44]עבודה זו אינה מתמקדת בנקודת המבט של המשפט החוקתי אך בשל חשיבות הנושא תובא כאן סקירה קצרה של הסוגיה כיוון שהוזכרה לא אחת בפסיקה.
[45]ד"כ 37, 1828(התשכ"ה).
[46]רע"פ 5086/97 אזולאי בן חור נ' עיריית תל אביב, פ"ד נא(4), 625 , 647-648 (1997).
[47]סעיף 3 לחוקיסוד: כבוד האדם וחירותו.
[48]"אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".
[49]פרוטוקול ישיבה מס' 126 של ועדת הפנים והגנת הסביבה, הכנסת ה-18( 5.1.2010).(דברי ח"כ אחמד טיבי בדיון נושא הריסת בתים, בעיר טייבה).
[50]רע"פ 2885/08הועדה לתכנון ולבניהתל אביב-יפו נ' מוסא דכה, תק-על 2009(4), 2518 , 2523 (2009).
[51]ע"פ 377/87נחום קלקא נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4), 673 , 680 (1987).
[52]ע"א (מחוזי חי') 4185-07 יעקב קקון נ' מדינת ישראל -משטרת ישראל, תק-מח 2009(4), 6286 , 6291 (2009).
[53]ע"פ (מחוזי מר') 2451-09-07 גופטן אל-וחואח נ' עירית לוד, תק-מח 2007(4), 16351 , 16366 (2007).
[54]ע"פ (מחוזי ב"ש) 5194/08חנוקר אשר - נדוןנ' הועדה אשדוד, תק-מח 2008(2), 5973 , 5976 (2008).
[55]זאב סגל ואבי זמיר על משפט פלילי ואתיקה- הגנה מן הצדק באור חוק סדר הדין הפלילי- סדר חדש של הגינות משפטית 232-233 ( דרור ארד-אילון, יורם רבין, יניב ואקי עורכים 2009).
[56]פרשת מרכזהספורט אזור בע"מ , לעיל ה"ש 135, בעמ' 133-134.
[57]רע"פ 7276/05יגאל אוליאל נ' מדינתישראל, תק-על 2005(3), 1894 , 1895 (2005).
[58]ע"פ 3490/97 אליהו יצחק נ' הוועדה כפר סבא, פ"ד נב(1), 136 , 142-143 (1998).(השופט בדימוס י.קדמי).
[59]עפ"א (מחוזי נצ') 211/08ועדה מקומית מחוז הצפון נ' שמקה אליהו, תק-מח 2009(1), 14507 , 14514 (2009).
[60]תפ 01 / 3532 מדינת ישראל נ' פאדי חסן קרמאן פדאור 05 (11) 810 (2005).
[61]רע"פ 124/01 ניקר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 151 , 154-155 (2002).
[62]ב"ש (מקומיים הר') 25/00 מדינת ישראל נ' טנא שי, תק-של 2007(4), 10503 , 10512 (2007).
[63]רע"פ 2885/08הועדה לתכנון ולבניהתל אביב-יפו נ' מוסא דכה, תק-על 2009(4), 2518 , 2525 (2009).
[64]בע"א 3901/96 הועדה המקומית , רעננה נ' הורוויץ, פ"ד נו(4) 913, 938(1996).
[65]פרוטוקול ישיבה מס' 461 של ועדת הפנים ואיכות הסביבה, הכנסת ה-17 (4.7.2005).
[66]דוגמה לקריאה השיפוטית של הזכות לשוויון בערך כבוד האדם ניתן למצוא בפסק דינו של הנשיא ברק בבג"צ 1113/99 עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' השר לעניני דתות, פ"ד נד(2) 164 (2000).
[67]ד"ר א' עזרא לקויי בנייה כרך ג245 (2009).
[68]חוק סדר הדין הפלילי(תיקון מס' 51), התש"ז-2007, ס"ח 308.
[69]ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי, תק-על 06(2) 1093 פיסקה 20 (2006). (השופטת בייניש).
[70] זאב סגל ואבי זמיר הגנה מן הצדק באור חוק סדר הדין הפלילי, לעיל ה"ש 218, בעמ' 232-233 .
[71]עפ"א (מחוזי ת"א) 80034/04 משכנות הדר בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-מח 2007(1), 8505 , 8511-8509 (2007)
[72] פרוטוקול ישיבה מס' 565 של ועדת הפנים ואיכות הסביבה, הכנסת ה-16 (15.2.2006). (בדיון על " תכנון ובנייה בישובים ערביים).
[73]מרכז המחקר והמידע של הכנסת בנייה בלתי-חוקית 4 (2004) .
[74] פרוטוקול ישיבה מס' 126 של ועדת הפנים והגנת הסביבה, הכנסת ה-18( 5.1.2010).(בנושא הריסת בתים, בעיר טייבה).
[75] בלנק ,משפט השלטון המקומי, ביזור ואי שוויון מרחבי בישראל" , לעיל ה"ש 116, בעמ' 241-262.
[76]רע"פ 2885/08הועדה לתכנון ולבניהתל אביב-יפו נ' מוסא דכה, תק-על 2009(4), 2518 , 2524 (2009).
[77] מחלקת מידע ומחקר של הכנסת בניהבלתי חוקית בעיר לוד (2006).
[78][www.omedia.co.il/Show_Article.asp?DynamicContentI 18/9/2006](last visit 12.11.09)
[79]החלטה מס' 777 " הרפורמה לשיפור וייעולתחום התכנון והבנייה " , לעיל ה"ש 15.
[80]ת"פ (שלום יר') 3150/08 מדינת ישראל נ' נסים עדיקא, תק-של 2009(4), 4299 , 4307 (2009).
[81] החלטה מס' 777 של הממשלה ה-32 , לעיל ה"ש 15.
[82]רחל אלתרמן ושרה גזית החולייה החלשה-נספחי בינוי וחוק התכנון והבנייה 64(עריכה: נירה אורני, 2009 ).
[83]ע"פ (מחוזי ב"ש) 5194/08חנוקר אשר - נדוןנ' הועדה אשדוד, תק-מח 2008(2), 5973 , 5975 (2008).
|
